עדות אישית – יש לי עסק בבית

שתפו את התוכן על החברים שלכם:
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

מתוך עצמאי בשטח כתבה יערה הולצמן-ביסמוט – אתר אינטרנט "המלה האחרונה"

לעבוד ולהתפרנס מניהול עסק מהבית, נשמע כמו הדרך האידיאלית, עבור כל אישה שהיא אם ורעיה במשרה מלאה. החיסכון המשמעותי בהוצאות, העובדה שאת אדון לעצמך, ה"פקקים" שנחסכים והזמינות הגבוהה למשפחה, שכנעו גם אותי לנסות ולהצטרף לאופנה החדשה.

מסתבר, שלמרות היתרונות הברורים, לנסות ולנהל עסק מהבית זה דבר בכלל לא פשוט. הפעילות הסימולטאנית הזו, כשמצד אחד את מנהלת בית ומצד שני, בעלת עסק שוקק עם לקוחות, פרויקטים ולוחות זמנים מחייבים, מכריח אותך להיות בעלת משמעת ברזל או יכולת אלתור יוצאת מהכלל. ואם חשבת שהקרבה למטבח ולמכונת הכביסה, תאפשר לך להיות יעילה במיוחד ולתפקד במקביל בשתי המשרות, מתברר לך מהר מאד, שכל קימה מהכיסא, מלווה בסכנה של ממש…

מייד כשאני מסיימת לשלח את גוזלי אל הגנים, אני ניגשת אל המחשב ולוחצת על כפתור ההפעלה. יש לי כתבת מתכונים שהתחייבתי להגיש למערכת עד מחר בצהריים, כך שאני מוכנה ומזומנה להסתער על המקלדת ולפרוט עליה את "הקונצ'רטו לחצילים ממולאים בשר טחון, בתוספת אורז בנוסח אינדונזי".

אני מתחילה לכתוב את הפתיח, מנסה להיכנס לאווירה האסיאתית, כשנשמע צלצול בדלת. ההחלטה שלי להתעלם ממנו עולה בתוהו ולאחר הצלצול החמישי, אני קמה מהכסא בלית ברירה. "מי זה?", אני שואלת בחוסר סבלנות. "תרומה", נשמע הקול העמום מעבר לדלת. "טוב, נו, רק רגע" אני אומרת וחושבת לעצמי, שאם לא אתן לו, אני ארגיש אשמה אח"כ כל היום. אני מפשפשת בארנק, שולה מטבע של חמישה שקלים, פותחת כדי סדק את הדלת ומניחה את המטבע בידו של המתרים.

מיד אח"כ אני סוגרת את הדלת בהחלטיות ונועלת נעילה כפולה, בתקווה שתשמש מחסום יעיל לטרדנים. היות וקמתי מהשולחן, אני מחליטה לגשת רק לרגע למטבח, לוודא שהנמכתי את האש, כדי שהמרק לא יגלוש. בינתיים, אני רואה את ערמת הכלים מארוחת הערב של אתמול בכיור החלבי, מה שממש מפריע לי להתרכז בעבודה. חיש מהרה אני שוטפת את הכלים בכיור החלבי, מעבירה בהזדמנות הזו ניגוב מהיר על השולחן וכעת, אני מוכנה ומזומנה לשוב אל המחשב.

כשאני מקלידה את השורה הבאה ומתלבטת כמה עגבניות מרוסקות להוסיף אל המתכון, הטלפון מצלצל. על הקו המזכירה של מרפאת השיניים, מתזכרת את התור של נעה למחר. אני מודה לה ועוברת מיד ל"ממתינה" שמחכה לי ? חברה מימי התיכון, שרוצה לארגן כנס מחזורים ומנסה לגייס אותי אל המבצע. מבצעים שכאלה ממש לא בשבילי, כך שאני מנסה לקצר את השיחה באדיבות ומחליטה שלא לענות לטלפונים הבאים.

לאחר התקדמות יפה, כשאני כבר בשלב של גלגול החצילים, הגרון שלי מאותת לפתע כי הגיע הזמן לאספקת קפאין. אני ניגשת למטבח, מפעילה את הקומקום ומחליטה בינתיים, עד שהמים ירתחו, להוציא את הכביסה מהמייבש. הכביסה כבר בחוץ וממש חבל לא לנצל את ההזדמנות ולקפל אותה.
כעבור רבע שעה, לאחר שהנחתי את הכביסה המקופלת בארון, אני חוזרת עם כוס קפה מהבילה, משפשפת את ידי ומתיישבת להמשיך במלאכתי. אני מתקתקת שתי פסקאות נוספות והתיאור המלא חיות של החצילים הממולאים, גורם למיצי הקיבה שלי להתעורר לחיים ולהזכיר לי, שעדיין לא בא אל פי מזון ראוי.

עוד סיבוב אל המטבח והכנסה של שתי פרוסות הלחם הקפוא אל המצנם, מפנה לי שתי דקות. זמן מעולה להחזיר טלפון נימוסי וזריז לדודה שולה מירושלים, ששלחה לנו צ'ק נדיב ליומולדת של נתנאל. דודה שולה צוהלת לקראתי ובטרם אני מספיקה ליידע אותה על זמנה הקצוב, היא לא נותנת להשחיל מלה ומתארת בפרוטרוט את מסכת הבדיקות המקיפות שערכה לאחרונה. אני מבינה שעשיתי טעות איומה, אבל אין מה לעשות.

אני מחליטה לנצל את הזמן בשביל ליטול ידיים, לאכול ולברך, מה שבכלל לא מפריע לדודה שולה, שממשיכה לדבר במרץ. כבר סיימתי את הכריך והתוודעתי לכל הערכים של לחץ הדם והסוכר של הדודה. אני מתבוננת לרגע בשעון ומזדעזעת לגלות, שהמחוג מתקרב במהירות אל השעה 11. בלית ברירה אני משמיעה שיעול ונפרדת מהדודה בתירוץ שנתקע לי משהו בגרון. אני חוזרת למחשב ומבטיחה לעצמי, שמעכשיו ועד סוף הכתבה אני לא זזה מהכסא ויהי מה. "מוסיפים כף סוכר ושתי כפות חומץ, מערבבים ומביאים לרתיחה…", אני מקלידה במהירות ומתקרבת כבר לסוף הכתבה, כשלפתע נשמע רעש של קידוח מחריש אוזניים מחדר המדרגות.

כעת אני מנסה להתרכז מבעד לשאגות המקדח הצווחני ולא לטעות בכמויות של התבלינים. "חצי כפית פלפל שחור גרוס, 2 שיני שום כתושות…", דפיקה רועמת בדלת, מציבה אותי מול שני גברתנים מחברת חשמל, שמבקשים להשתמש בחשמל בדירתי, לצורך תיקון בחדר המדרגות. הדלת שלי נשארת פתוחה בגלל הכבל החשמלי, הגברתנים ממשיכים לחולל מהומה רבתי ואני ממשיכה להיאבק במקלדת, מקווה שאצליח לסיים את הכתבה לפני שאקבל התמוטטות עצבים.
זהו. עוד שורה או שתיים והכתבה גמורה. קול נפץ עמום נשמע מחדר המדרגות ואתו נפילת מתח כללית ברחבי הבניין… "אוי לא!", אני מזדעקת בבעתה, כשהמסך שלי מהבהב לרגע, משמיע קולות של השתנקות ומדומם מנוע. "לא שמרתי את המסמך!!!" …בלית ברירה העורך שלי ויתר על מתכוני החצילים ונאלץ להסתפק בטור הזה.

5/5
סגירת תפריט